מחקר על חישוב זמן השבת במקרא
— מתי השבת באמת מתחילה?
השבת היא היום השביעי שאלוהים בירך וקידש. המאמינים אינם שומרים את השבת כדי לזכות בישועה באמצעות שמירת יום, אלא בחסד הם זוכרים את מעשי אלוהים הגדולים בבריאה ובגאולה ומצפים למנוחה הנצחית העתידה לבוא.
כיום קיימות דעות שונות באשר למועד תחילתה וסיומה של השבת. יש ההולכים לפי המסורת היהודית המאוחרת ושומרים את השבת משקיעת החמה ביום שישי ועד שקיעת החמה בשבת. אחרים מסתמכים על זמן השקיעה המקומי או על צאת הכוכבים. אחרים משתמשים בלוח האזרחי המודרני ורואים בחצות את גבול היום — נקודת הגבול שבין יום אחד ליום הבא.
אחרים, על סמך פסוקים שונים במקרא, סבורים שיום שלם מתחיל בחלק המואר של היום לאחר הבוקר, נמשך דרך הערב והלילה, ומושלם בבוקר שלמחרת. לפי הבנה זו, שבת היום השביעי כוללת את חלקו המואר של יום השבת לאחר הבוקר, את ערב השבת ואת הלילה, עד בוקר יום ראשון.
מחקר זה בוחן אם לפרשנות האחרונה יש יסוד מקראי והיסטורי.
1. כיצד נוצר “יום” בספר בראשית?
בראשית א׳ 3–5 אומר:
אלוהים אמר: «יהי אור», ויהי אור. אלוהים ראה כי טוב האור, והבדיל בין האור ובין החושך. אלוהים קרא לאור יום ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר — יום אחד.
לעיתים מניחים שיום חייב להתחיל בערב משום שהכתוב אומר: «ויהי ערב ויהי בוקר». אולם עיון מדויק בסדר האירועים של היום הראשון בבריאה מאפשר גם הבנה אחרת.
בתחילת הבריאה הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך היה על פני תהום. החושך כבר היה קיים, אך האור שאלוהים ברא והבדיל מן החושך עדיין לא הופיע. כאשר אלוהים אמר «יהי אור», הופיע האור. לאחר מכן אלוהים הבדיל בין האור לחושך וקרא לאור «יום» ולחושך «לילה».
חושך התחלתי → אלוהים בורא את האור → יום → ערב → לילה → בוקר → היום הראשון הושלם
אין משמעות הדבר בהכרח שהיום התחיל בערב. הערב הוא המעבר מסופו של זמן האור אל הלילה, ואילו הבוקר הוא המעבר מסופו של הלילה אל זמן האור הבא.
לפיכך ניתן להבין את «ויהי ערב ויהי בוקר — יום אחד» גם כך: יום הבריאה עבר דרך זמן האור, הערב והלילה, והגיע אל הבוקר; ובאותו בוקר הושלם היום הראשון. לאחר אותו בוקר מתחיל חלקו המואר של היום הבא.
זמן האור → ערב → לילה → בוקר
לפי מודל זה, היום מתחיל בזמן האור שלאחר הבוקר ומסתיים בבוקר שלמחרת. פרשנות זו אינה רעיון מודרני בלבד; כמה חוקרים יהודים וחוקרי מקרא טענו שבישראל הקדומה ייתכן שהיה קיים חישוב יום מן הבוקר או הזריחה אל הבוקר הבא.
2. יום הכיפורים: האם «מערב עד ערב» הוא כלל חישוב כל יום, או הוראה מיוחדת?
ויקרא כ״ג 27 אומר: «אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא». אולם ויקרא כ״ג 32 מצווה במיוחד: «מערב עד ערב תשבתו שבתכם», החל מערב היום התשיעי.
אם ערב היום התשיעי כבר היה למעשה תחילת היום העשירי, מדוע הכתוב עדיין מכנה אותו במפורש «בערב בתשעה לחודש»? אפשרות אחרת היא שגבול היום הרגיל קשור לבוקר שבו היום הקודם מושלם, בעוד שהצום המיוחד של יום הכיפורים מתחיל מוקדם יותר — בערב היום התשיעי — ונמשך עד ערב היום העשירי.
בוקר 9 → ערב 9 [תחילת הצום] → בוקר 10 [יום הכיפורים] → ערב 10 [סיום הצום]
לפי הבנה זו, «מערב עד ערב» מגדיר את תקופת השמירה המיוחדת של יום הכיפורים, ולא בהכרח נוסחה אוניברסלית לגבולו של כל יום. המקרא אינו אומר במפורש שכל שבת שבועית חייבת להישמר מערב עד ערב.
3. הקשר בין «באותו יום» לבין הבוקר
ויקרא ז׳ 15 מצווה שבשר זבח התודה ייאכל ביום הקרבתו ושלא יישאר ממנו עד הבוקר. ויקרא כ״ב 30 חוזר: «ביום ההוא ייאכל, לא תותירו ממנו עד בוקר». דברים כ״א 23 אומר שהמת לא יישאר בלילה על העץ, אלא ייקבר «ביום ההוא».
אותו יום → ערב → לילה → הבוקר הבא
פסוקים אלה יכולים להיקרא כמצביעים על כך שהערב והלילה עדיין שייכים ל«אותו יום», ואילו עם בוא הבוקר אותו יום מושלם. במובן זה הבוקר יכול לתפקד כגבול היום — נקודת הגבול שבין יום אחד ליום הבא.
4. שמות ט״ז, המן ושמירת השבת הראשונה המתועדת
העם יצא בכל בוקר ללקוט מן, וביום השישי לקט מנה כפולה. משה אמר: «שבתון שבת קודש לה׳ מחר». העם שמר את המזון עד הבוקר, וכאשר הגיע הבוקר אמר משה: «אכלוהו היום, כי שבת היום לה׳».
היום השישי: ליקוט מנה כפולה → הלילה עובר → מגיע הבוקר → «היום» שבת
ראוי לציין שהכתוב אינו מתאר הכרזה בשקיעת היום השישי: «כעת החלה השבת». במקום זאת, עם בוא הבוקר הבא מזוהה היום השביעי במילים «היום שבת». הדבר עשוי לתמוך בהבנה שהבוקר משלים את היום הקודם, ולאחר אותו בוקר מתחיל החלק המואר של היום השביעי.
5. סגירת שערי ירושלים בידי נחמיה אינה מוכיחה כשלעצמה שהשבת התחילה בשקיעה
נחמיה י״ג 19 מספר שכאשר החשיך בשערי ירושלים לפני השבת, ציווה נחמיה לסגור את הדלתות ולא לפתוח אותן עד אחרי השבת. ייתכן שהסגירה המוקדמת הייתה אמצעי מניעה כדי למנוע מסוחרים להכניס סחורה בלילה לצורך מכירה בשבת.
סגירת השערים עם החשיכה ≠ הוכחה שהחשיכה עצמה הייתה תחילת השבת.
הקטע תואם את הפרשנות המסורתית של שקיעה, אך כשלעצמו אינו מוכיח ששקיעת החמה הייתה גבול היום.
6. זמן קבורתו של האדון ישוע מעלה שאלה חשובה
מרקוס ט״ו 42 אומר: «ויהי ערב, מפני שהיה יום ההכנה, כלומר היום שלפני השבת…». הכתוב אומר שכבר הגיע הערב, ובכל זאת אותו זמן עדיין נקרא יום ההכנה והיום שלפני השבת.
לאחר מכן יוסף איש רמתיים ביקש מפילטוס את גוף האדון ישוע; פילטוס בירר אצל שר המאה; אחר כך נדרשו הורדת הגוף, הכנתו, עטיפתו והנחתו בקבר. יוחנן י״ט 39–40 מוסיף שנקדימון הביא מור ואהלות ושניהם כרכו את הגוף עם הבשמים לפי מנהג הקבורה היהודי.
לוקס כ״ג 54 אומר: «יום הכנה היה והשבת קרבה». הפועל היווני הוא ἐπέφωσκεν (epéphōsken), מן ἐπιφώσκω (epiphōskō), מילה הקשורה להופעת האור או להארת השחר.
מכאן עולה שאלה למחקר: האם הקבורה החלה בערב יום ההכנה, נמשכה זמן־מה בלילה, והושלמה כשהבוקר התקרב והשבת עמדה להתחיל בחלקה המואר?
יום ההכנה בזמן האור → צליבה → מגיע הערב אך עדיין יום ההכנה → יוסף מבקש את הגוף → יוסף ונקדימון מכינים וקוברים את הגוף → הלילה עובר → בוקר השבת מתקרב
עם זאת, מילה יוונית אחת אינה מספיקה כדי להכריע את כל השאלה; יש לבחון גם את ההקשר, את שימושי הפועל ואת מנהגי חישוב הזמן היהודיים במאה הראשונה.
7. מתי כ״ח 1: «אחרי השבת, לקראת זריחת היום הראשון»
מתי כ״ח 1 מתאר זמן לאחר השבת, כאשר אור היום הראשון של השבוע עומד להופיע.
שבת → לילה → שחר [השבת הושלמה / גבול היום] → זמן האור של היום הראשון
לפי מודל זה, השחר או הבוקר הוא נקודת הגבול שבה היום הקודם מושלם; לאחר אותו בוקר מתחיל חלקו המואר של היום הראשון. העובדה שהנשים הגיעו לקבר מוקדם בבוקר משתלבת ברצף זה, אך אינה לבדה הוכחה מכרעת, משום שסיבות מעשיות כגון חושך ובטיחות עשויות גם הן להסביר את ההמתנה.
8. יוחנן כ׳ 19: «באותו היום, הראשון בשבוע, לעת ערב»
יוחנן כ׳ 19 אומר: «ויהי לעת ערב ביום ההוא, הראשון בשבוע…». לפי החישוב היהודי המאוחר משקיעה לשקיעה, לאחר שקיעת יום ראשון כבר היה אמור להתחיל היום השני; אולם יוחנן עדיין מכנה את הזמן «ביום ההוא, הראשון בשבוע».
יש מפרשים הרואים בכך רק הפניה נרטיבית ולא הגדרה טכנית של גבול היום. לכן יש לבחון פסוק זה יחד עם הראיות האחרות.
9. בקטעים שונים בברית החדשה «המחרת» באה לאחר ערב או לילה
במרקוס י״א, לאחר שבא הערב, הסיפור ממשיך אל «המחרת». ביוחנן ו׳ מגיע הערב וכבר חושך, ורק לאחר מכן נזכר «המחרת». במעשי השליחים ד׳ נעצרו השליחים משום שכבר היה ערב והוחזקו עד «המחרת». במעשי השליחים כ״ג פאולוס מובל בלילה, ולאחר מכן הטקסט מדבר על «המחרת».
אין הכרח לראות בכל אלה נוסחאות לוח שנה נוקשות, אך הם מראים שלשון הסיפור המקראית אינה מציגה תמיד את הערב והלילה באופן אוטומטי כתחילתו של יום חדש.
10. «שתים־עשרה שעות» היום וחישוב המתחיל בזמן האור שלאחר הבוקר
האדון ישוע אמר: «הלא שתים־עשרה שעות ביום?» — יוחנן י״א 9. בברית החדשה מופיעים גם «השעה השלישית», «השעה השישית» ו«השעה התשיעית». בשיטה של שתים־עשרה שעות אור, אלה היו בקירוב 9 בבוקר, צהריים ו־3 אחר הצהריים.
הדבר מראה שספירת שעות האור התחילה בבוקר, אך יש להבחין בין תחילת ספירת שעות האור לבין גבולו של יום שלם. לכן אין להסיק מכך לבדו שכל יום מקראי התחיל בדיוק בשעה 6:00 בבוקר.
בפועל, שעה מקומית קבועה בקירוב בין 6:00 ל־7:00 בבוקר יכולה לשמש גבול מעשי, אך זו החלטה תפעולית ולא מצווה מקראית מדויקת.
11. היום והלילה שבים תמיד במועדיהם הקבועים
בירמיהו ל״ג מופיעות שתי אמירות חשובות על סדר היום והלילה שקבע אלוהים.
ירמיהו ל״ג 20 אומר: «כה אמר האדון: אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה, ולבלתי היות יומם ולילה בעתם…»
ירמיהו ל״ג 25 מתייחס שוב לברית אלוהים עם היום והלילה ולחוקות השמים והארץ.
פסוקים אלה מתארים את היום ואת הלילה כשתי תקופות נבדלות, החוזרות בקביעות לפי הסדר שקבע אלוהים:
היום בא בעתו → הלילה בא בעתו → היום שב ומופיע
אותו צימוד טבעי מופיע שוב ושוב בביטויים מקראיים המתארים פרקי זמן רצופים:
שלושה ימים ושלושה לילות — שמואל א׳ ל׳ 12; יונה א׳ 17; מתי י״ב 40;
שבעה ימים ושבעה לילות — איוב ב׳ 13;
ארבעים יום וארבעים לילה — בראשית ז׳ 4, 12; שמות כ״ד 18; ל״ד 28; דברים ט׳ 9, 18; מלכים א׳ י״ט 8; מתי ד׳ 2.
בביטויים אלה «יום» מציין בדרך כלל את זמן האור ו«לילה» את זמן החושך. יחד הם מתארים רצף בלתי פוסק של יום ולילה. הדפוס המקראי החוזר מתאים אפוא לסדר:
אור היום → ערב → לילה → שובו של אור היום
ראיה זו אינה קובעת כשלעצמה את הגבול הטכני המדויק של כל תאריך בלוח השנה. אולם היא מראה שהמקרא מתייחס שוב ושוב לאור היום וללילה הבא אחריו כתקופות מקבילות טבעיות בתיאור חלופם של ימים שלמים.
כאשר דפוס זה נבחן יחד עם בראשית א׳, החוקים על מה שאסור להשאיר עד הבוקר ושאר הפסוקים שנדונו במחקר זה, הוא מעניק תמיכה נוספת לבחינת האפשרות שהסדר המקראי הוא זמן אור ואחריו לילה, ושהמחזור הבא נעשה מזוהה עם שובו של אור היום.
12. כבר בתקופת בית שני היו מחלוקות לוח שנה
ספר היובלים והמסורות האסטרונומיות שבחנוך א׳ מדגישים לוח שמשי בן 364 ימים — בדיוק 52 שבועות שלמים. יובלים ו׳ אף מזהיר שחגים ושבתות עלולים להשתבש אם המועדים יחושבו לפי תצפית ירחית.
הדבר מראה שבתקופת בית שני התקיימו מחלוקות ממשיות בנושאי לוח שנה. גם אם קטעים מסוימים ביובלים משקפים מעבר תאריך בשקיעה, אין בכך הוכחה רטרואקטיבית שמשה בהכרח השתמש באותה שיטה.
13. גם כמה חוקרים יהודים מודרניים הציעו גבול יום קדום הקשור לבוקר
ג׳וליאן מורגנשטרן טען שבישראל הקדומה ייתכן שהיום נחשב במקור מן השחר או הזריחה עד השחר או הזריחה הבאים, וששיטת שקיעה־לשקיעה התפתחה מאוחר יותר. יעקב צבי לאוטרבך העלה טענה דומה ביחס לחישוב הזמן שלפני הגלות. P. J. Heawood בחן גם הוא את האפשרות של גבול יום בבוקר על סמך חוקי הקורבנות, בראשית וקטעים מן הברית החדשה.
הצעות אלה אינן מעידות על קונצנזוס מחקרי, אך הן מראות שהרעיון של חישוב יום קדום הקשור לבוקר הועלה ונדון באופן מסודר במחקר.
14. סבלו של האדון ו«היום השלישי»
כל ארבע הבשורות מזהות את יום צליבתו של האדון ישוע כיום ההכנה. האדון גם ניבא פעמים רבות שיקום ביום השלישי. בלוקס כ״ד 21, בשעות אחר הצהריים של היום הראשון בשבוע, תלמידי אמאוס אומרים: «והיום היום השלישי מאז קרו הדברים האלה».
יום שישי = היום הראשון
שבת = היום השני
יום ראשון = היום השלישי
לכן אין הכרח להעביר את הצליבה ליום חמישי רק כדי להסביר את הביטוי «שלושה ימים ושלושה לילות».
15. «שלושה ימים ושלושה לילות בלב הארץ» אינו חייב להיות «שלושה ימים ושלושה לילות מלאים בקבר»
מתי י״ב 40 אומר: «כן יהיה בן האדם שלושה ימים ושלושה לילות בלב הארץ». הביטוי הוא «בלב הארץ», ולא פשוט «בתוך קבר מתחת לאדמה». כאשר האדון נעצר בגת שמנים אמר: «זאת שעתכם ושלטון החושך» — לוקס כ״ב 53.
לכן ניתן לשקול פרשנות רוחנית אפשרית שלפיה מאז מעצרו בליל חמישי נכנס האדון לתקופה שבה היה נתון בידי כוחות ארציים וב«שלטון החושך».
ליל חמישי
יום שישי
ליל שישי
יום שבת
ליל שבת
מוקדם ביום ראשון
כך מתקבלים שלושה לילות ושלושה פרקי יום, ובו בזמן נשמרת ההבנה שהאדון סבל ביום שישי וקם ביום ראשון, היום השלישי. זוהי פרשנות רוחנית אפשרית ולא קביעה מוסכמת.
16. מסגרת השוואתית של 72 צירופים אפשריים
אם משלבים: יום המחושב לילה–יום או יום–לילה; סבל ביום הרביעי, החמישי או השישי; ארבע אפשרויות לזמן התחייה; ושלוש נקודות התחלה אפשריות ל«שלושה ימים ושלושה לילות» — קבורה, מוות או מעצר — מתקבלים:
2 × 3 × 4 × 3 = 72 צירופים אפשריים.
אפשר לבחון אותם לפי ארבעה תנאים: האדון קם ביום השלישי; היה שלושה ימים ושלושה לילות בלב הארץ; בשעות אחר הצהריים של היום הראשון עדיין נאמר שזה היום השלישי; ובערב יום הצליבה עדיין נקרא אותו יום יום ההכנה.
לפי המודל האנליטי של מחקר זה, הצירוף המתיישב בצורה המלאה ביותר עם התנאים הוא: היום מתחיל בחלק המואר שלאחר הבוקר ומסתיים בבוקר הבא; האדון נעצר בליל חמישי; סבל ביום שישי; קם מוקדם ביום ראשון; ו«שלושה ימים ושלושה לילות» נספרים מן הרגע שבו נכנס תחת שלטון החושך בליל חמישי. יש להבין זאת כמודל פרשני, לא כהוכחה מתמטית לכרונולוגיה יחידה.
17. מסקנה
כאשר בוחנים יחד את בראשית, תורת משה, הספרים ההיסטוריים, ארבע הבשורות, קטעים אחרים מן הברית החדשה, ספרות תקופת בית שני ומחקרים על חישוב הזמן היהודי הקדום, עולה מסקנה הראויה לעיון רציני:
אין פסוק במקרא האומר במפורש: «את השבת השבועית יש תמיד לשמור משקיעת החמה ביום שישי ועד שקיעת החמה בשבת».
לעומת זאת, כמה פסוקים יכולים להיקרא כמצביעים על כך שיום כולל את חלקו המואר, את הערב ואת הלילה, ומושלם בבוקר הבא; שמות ט״ז מזהה את «היום» כשבת עם בוא הבוקר; וכמה קטעים בברית החדשה עדיין מקשרים את הערב ליום שקדם לו.
ההוראה בויקרא כ״ג לשמור את יום הכיפורים «מערב עד ערב» היא תקנה מיוחדת לאותו יום, ואין להפוך אותה אוטומטית, ללא ראיות נוספות, לנוסחה האוניברסלית של גבול השבת השבועית.
ניתן להבין באופן סביר ששבת היום השביעי כוללת את היום השביעי השלם — מתחילת זמן האור של יום שבת, דרך ערב שבת והלילה, ועד תחילת זמן האור של יום ראשון.
מאחר שזמני זריחת השמש משתנים לפי עונות השנה וקווי הרוחב, ובאזורים קיצוניים לעיתים אין זריחה או שקיעה רגילות במשך תקופות מסוימות, ניתן מבחינה מעשית להשתמש בשעה מקומית קבועה בקירוב בין 6:00 ל־7:00 בבוקר כגבול תפעולי. אולם שעה זו היא כלל מעשי ולא מצווה מקראית מדויקת.
יום שישי הוא יום ההכנה. בו מתכוננים המאמינים בגוף וברוח לקראת השבת. מן החלק המואר של היום השביעי לאחר הבוקר, דרך הערב והלילה ועד הבוקר הבא, הם זוכרים את בריאת אלוהים ואת גאולתו, נהנים בחסד מן המנוחה שנתן אלוהים ומצפים למנוחה הנצחית העתידה לבוא.
«אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש אלוהים מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר; אז תתענג על אלוהים, והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי אלוהים דיבר.»
— ישעיהו נ״ח 13–14
| |
